אז למה את כותבת בנקבה?!

לפני זמן מה פנה אליי בחור ושאל אם יש גרסה גברית שלי.
פקחתי עליו את כ-ל העיניים שלי בפליאה ותהיתי  (בקול) מה בנשיות שלי מפריע לנו להתאמן יחדיו.
"מה, את מאמנת גם גברים?" הוא שאל, "כמעט כל מה שאת כותבת הוא בנקבה, אז חשבתי שאת מאמנת רק בנות."

אני מאמנת גם גברים, גם נשים וגם כאלה שבוחרים/ות לא להגדיר את עצמם/ן (זה אפילו כתוב באודות!)

אז למה אני כותבת (גם) בלשון אישה?
בתור התחלה – למה לא? 

* "כי פניה בלשון אישה מבטלת גברים!"
-אם פניה בלשון אישה מבטלת גברים, למה פניה בלשון גבר לא מבטלת נשים?

* "כי אלו חוקי הלשון!"
-נניח,
אבל מי אמר(ה) שלא הגיע זמנם?
השפה שלנו מאוד עוצמתית. המילים שאנחנו בוחרת ובוחרים להשתמש בהן משפיעות על התרבות ועל הלך הרוח והחשיבה שלנו.
התרבות משפיעה חזרה על השפה וחוזר חלילה. אולי הגיע הזמן לעצור את זה?
מגוחך בעיני שאני נמצאת בחדר עם קבוצת נשים וגבר אחד ועדיין בוחרים לפנות אלינו ברבים ולא ברבות.
מגוחך בעיני שאם אני כותבת מאמר בלשון אישה, גברים מדפדפים הלאה ("זה לא בשבילנו"), כאשר נשים קוראות יום-יום מאמרים בלשון גברים.
אני חושבת שבשנת 2014 (אוטוטו, תוותרו לי על חודש), זה כבר בסדר לבחור אחרת.
בשפה, בפעולות, ביצירה, במה שנרצה.
וכעסק שחורט על דיגלו שיוויון, פמיניזם, העצמה ויצירת שינוי (בתחום הכושר, בחיים, בחברה ובמדדי החיוכים) אני פונה לכולן (וזה כולל את כ-ו-ל-ם)

shy