אם קוף לא רואה, קוף לא עושה

יום בהיר אחד חברי אלעד פרסם את המאמר הבא בקבוצת פייסבוק שאנחנו חברים בה.
נכנסתי לקרוא והבטן שלי התהפכה. המילים היו מדוייקות, האמת ישירה והמראה כואבת.
כשסיימתי את הקריאה הבנתי שאני חייבת להנגיש אותו לקהל הישראלי בכלל ולקהל שלי נקודתית ולכן ביקשתי (וקיבלתי!) אישור מהכותבת ומהאתר בו הופיע המאמר לתרגם אותו בשפה חופשית לעברית.

למידה, מאת קייטי סנדפורד

אנחנו מתנהגים ומתנהגות כאילו תהליך הלמידה שלנו, הוא משהו להתבייש בו.
אני אשמה בזה כמו כל אחד אחר. אולי אפילו יותר מאחרים.
אני צופה באנשים אחרים מתאמנים, אבל אני לא אוהבת שהם צופים בי, מפני שאני לא יכולה לעשות שום דבר מרשים.
אני לא חושבת שאני היחידה שחווה את זה.
ראיתי אנשים אחרים (בעיקר נשים) שנראים כמעט מתנצלים כשהם עובדים ועובדות על קפיצות קטנות, כאילו האימונים שלהם הם משהו שצריך להתרחש מאחורי דלתות סגורות עד שהם יצליחו לעשות סלטה משולשת.
פעם אחת הסתובבה אליי במהלך אימון פארקור חברה מהקבוצה והתנצלה על מה שהרגיש לה כזמן "ארוך מדי" באחד התרגולים – היא עמדה לפניי בתור לבצע את התרגיל וכנראה במחשבות שלה אני כעסתי על שהיתה מעט מהוססת.

אבל למה אנחנו עושים ועושות את זה? זה לא סוד שלמידה לוקחת זמן ותרגול ושכל טכניקה מושלמת בנויה על יסודותיהם של מאות נסיונות כושלים.
אי אפשר ללמוד קפיצות גדולות, בלי לתרגל את הקפיצות הקטנות. אנחנו לא מסתכלים על מישהו עושה סלטה משולשת ומניחים שהפרצוף שלו מעולם לא פגש את הקרקע בתהליך הלמידה, אנחנו יודעים שכישלון הוא חלק מהתהליך.

ביום הראשון שלקחתי את הלונגבורד (סוג של סקייטבורד) לפארק, לא הרמתי את העיניים מהרצפה בגלל שידעתי שאנשים יסתכלו עליי בכל פעם שאני אמעד או אפול (מה שדרך אגב קרה כל כמה שניות). יכולתי לראות שכמה אנשים שישבו על ספסל מתבוננים בי, והייתי נבוכה.
אי אפשר באמת להסתתר בלונדון – יש אנשים בכל מקום ובכל זמן, אז הייתי פשוט צריכה להתמודד עם זה.

אחרי כמה שבועות התגלגלתי במורדות עם הלונגבורד לאט ובזהירות כשאני חולפת על פני אותו ספסל, שהיה מאוייש על ידי בחור שישב וצפה בי. הפעם הרמתי את המבט.
הוא חייך, ולא בצורה מרושעת. הוא היה מאושר מהמחזה שלי לומדת. הוא היה בצד שלי, לא היה במה להתבייש.

סקייטבורד

גם אני לומדת לרכב על סקייטבורד!

זה נשמע הגיוני לחלוטין כשחושבים על זה. כמתאמנ/ת מתי הפעם האחרונה שהצבעת וצחקת על מישהו או מישהי שמתנסים באיזשהו תרגיל בפעם הראשונה? לא משנה אם אתם מתרגלים פארקור, ג'אגלינג או אומנויות לחימה, מתי היתה הפעם האחרונה שלעגתם למישהו על שהוא עושה צעד חדש? אני מהמרת שזה לא קרה מעולם. אם אני טועה, זה משהו שכדאי שתבדקו עם עצמכם.

אבל מתי היתה הפעם האחרונה שראית מישהו מנסה משהו שחדש לו לחלוטין, לפעמים מתקרב למטרה ולפעמים נכשל כשלון חרוץ ומצאת את עצמך מרותק לחלוטין?
אם הוא מנסה משהו שאת כבר יודעת לעשות, את בטח נזכרת בפעמים הראשונות שאת ניסית את אותו התרגיל ואיך שזה הרגיש, איפה זה השתבש בדרך וכמה זמן לקח לך ללמוד.
אם זה משהו שמעולם לא ניסית, אולי את מתעניינת כי את סקרנית – מה האדם הזה עושה? האם אני יכולה לנסות או לעשות את זה? כך או כך, למרות שאני תמיד חרדה לגבי זה שאנשים יראו אותי מנסה דברים, כשאני רואה אנשים אחרים לומדים אני מרגישה כאילו אני צופה בציפור המנסה להשתמש בכנפייה בפעם הראשונה. אני מאה אחוז מגבה אותם, רוצה לראות אותם עפים.

כשאנחנו נמנעים ונמנעות מללמוד סביב אחרים או בציבור כי אנחנו ביישנים או נבוכים, אנחנו לא נותנים לאנשים את ההזדמנות לראות איך למידה נראית. 

אם קוף לא רואה, קוף לא עושה – אז אולי אנחנו צריכים וצריכות לצאת החוצה ולהראות לאנשים שכן, תהליך הלמידה כרוך בליפול, בלהסס ולפעמים בלהכשל – ושהם יכולים לקחת את אותם צעדים רעועים גם, בלי שום בושה.

המאמר פורסם במקור באתר see&do
הבלוג של קייטי סנדפורד

והנה רכיבת הסקייטבורד הראשונה וההססנית שלי בציבור: