אנשים הולכים לדבר.

יצא לי לשמוע כמה פעמים במהלך אימונים שאני מעבירה שמתאמנות שלי חוששות.
חוששת להראות, חוששות להתאמן לבד, חוששת ממה שיחשבו עליהן,
חוששת מאיך שהן נראות כשהן זזות, חוששות שאם הן לא עומדות באידיאל היופי (כפי שהחברה תופסת אותו), אז ידברו עליהן.
ידברו עליהן כשהן יכנסו לחדר הכושר, ידברו כשהן יעשו הליכה בפארק. ידברו.

אני מאוד יכולה להזדהות עם זה.
אני זוכרת שכשהתחלתי להתאמן, גם אני מאוד חששתי.
הייתי יוצאת מהבית עם הבגדים הכי גדולים שמצאתי (מה פתאום טיץ או מכנסיים קצרים? חלילה), הייתי יוצאת בשעות שלא היתה נפש חיה ברחוב, או בשעות חשוכות, רק בשביל שלא יראו את הבחורה הגדולה והמתנשפת שהייתי. שחלילה לא יצחקו עליי.
וזה בימים כשהצלחתי לשכנע את עצמי בכלל לצאת.

אבל ככל שיצאתי יותר ככה הבנתי שהפחד הזה לא צריך לשתק אותי.
הבנתי שהפחד הזה משאיר אותי באותו מצב שאני סובלת ממנו.
הבנתי שהפחד הזה לא ממש מחובר למציאות, כי בתכלס? לאנשים תמיד יש מה להגיד.
אנשים מדברים. אנשים ידברו.
למה אני צריכה להעניש את עצמי על ביקורתיות של אחרים?
למה אני צריכה להעניש את עצמי על זה שאנשים לא פתוחים מספיק בשביל לראות בי את היופי שאולי לא תואם ב100% את מה שלימדו אותם שמקובל?
למה אני צריכה למנוע מהעולם לקבל השראה מהעובדה שלמרות כל אלו, אני חשובה מספיק?

אנשים מדברים ואנשים ידברו, אבל אתן יפות, חשובות, עוצמתיות ונבונות מכדי לתת לשיפוטיות של אחרים לעצור אתכן מלהשיג את מה שאתן רוצות.

שימו על עצמכן חיוך ובגדים נוחים וצאו לעולם.

the_world