הפסקתי לאכול לחמישה ימים

לפני כשמונה שנים נחשפתי לצום הרפואי (המנעות מכל מזון שהוא, כולל מיצים וכדומה וצריכה של מים בלבד. לקריאה נוספת על צומות – לחצו כאן), ככלי למניעת וריפוי של מחלות בספרו ״לאכול כדי לחיות״ של ד״ר ג׳ואל פורמן (הוצאת פוקוס).
באותם ימים המחשבה על הפסקת אכילה ליום נראתה לי כאתגר אמיתי, אז צום של שבועות נשמע לי כמו אגדה לא רלוונטית ומוגזמת, אבל דעתי השתנתה במהלך השנים.

בשנה שעברה (2014) החלטתי לנצל אתנחתא קלה בעסק כדי לאפשר לעצמי צום ארוך.
התלבטתי כמה חודשים טובים האם לשתף בחוויה שהיתה לי בעקבות הצום, והחלטתי שהמידע חשוב ומשמעותי.
זו לא היתה הפעם הראשונה שצמתי, שנתיים קודם לכן צמתי למשך ארבעה ימים ללא ליווי רפואי והפסקתי כי תסמיני הניקוי הפחידו אותי.
החלטתי שלצום הזה אני אגיע מוכנה, לקחתי חופשה של חודש (תכננתי לפחות 21 ימים של צום ועוד שבוע של מנוחת התאוששות), קניתי וקראתי ספרים ומאמרים רבים בנושא, ראיתי סרטונים באינטרנט והתרשמתי מחוויות של אנשים שאני מכירה ולא מכירה.
למרות האזהרות החריפות מכל עבר על כך שצום רפואי יש לעשות בליווי ופיקוח רפואי ומנוסה, סמכתי על כך שאני אהיה מספיק קשובה לעצמי ושהידע שצברתי כהכנה לצום ומהרקע המקצועי שלי כמאמנת כושר – יספיקו.
ארגנתי מד דופק ולחץ דם, מד חום, מד רמת סוכר, עשיתי בדיקות דם וקיבלתי מספר הפניות לבדיקות דם שאעשה במהלך הצום (כולל הרצאה מהרופאה שניסתה לשכנע אותי לחזור בי).
במקביל להכנות ברמת הבדיקות והפיקוח, ארגנתי לי סביבה שקטה ותומכת שתאפשר לי להתמקד בריפוי ובתהליך שאני חווה.
הגעתי לצום אחרי תקופה של אכילה ואורח חיים בריא, עם תקווה שזה יעזור לי לפתור בעיות בוסת, לרפא פציעת ספורט ותיקה בברך ולשפר לאורך זמן את מצב הבריאות הכללי שלי.

בערב של היום השני לצום החום עלה, לחם הדם שלי צנח, סבלתי מסחרחורות קשות ופריחה.
הייתי מוכנה לתופעות שונות ומשונות, אבל זכרתי מהצום הקודם שרק ביום השלישי או הרביעי הן התחילו ושביומיים הראשונים דווקא הרגשתי טוב.

ביום השלישי הפריחה נעלמה, התחילו לי כאבים חריגים בברך שרציתי לרפא, הסוכר ירד ל63, החום ירד ל36.1, הדופק ולחץ הדם היו תקינים וירדתי יותר מ2 קילו. הגוף הסריח בטירוף מכל עבר והייתי מותשת. במהלך כל היום לא הרגשתי תחושת רעב ושמחתי על הגוף שלי שהוא ידע לפטפט איתי כשיתעורר צורך לאכול.
בערב ביקשתי מבן הזוג להוציא אותי לסיבוב והרגשתי טוב יותר.

‏ביום הרביעי הרגשתי מספיק טוב כדי לצאת מהבית. פחות הסרחתי (לשמחת הסביבה), ואני זוכרת שהסתכלתי על העולם כאילו אני חייזרית. כל מה שהתחשק לי לעשות זה לטפס על עצים ולקטוף אוכל, לא היה לי ברור למה אנשים יושבים במסעדות ואוכלים מזון מקופסאות ולמה הכל מסריח כל כך (כנראה כי חוש הריח התחדד מאוד).
התחלתי לתהות ביום הרביעי האם הצום ישפיע על ההתנהלות שלי בהמשך סביב אוכל, אם אני אהיה בררנית יותר לגבי מה שנכנס לי לפה, אם התאבון שלי יחזור במלואו.
המשכתי לרדת קצת יותר מקילו ליום, הסוכר ירד, ולראשונה הדופק התחיל להראות מוזר.

בבוקר היום החמישי רציתי מאוד לקום להתפנות, אבל לא הצלחתי. הרגשתי שאפילו המעבר במיטה בין שכיבה לישיבה עלול להביא אותי לעלפון.
ככה זה נראה והרגיש:

הסוכר ירד מתחת ל45, המשכתי לרדת במשקל, הדופק לא היה סדיר והשתולל גם בלי שזזתי.
החלטתי שמהידע שצברתי ומההכרות שלי עם עצמי, מדובר על מצב מסוכן מאוד.
החלטתי לתת לזה צ׳אנס לשיפור עד הצהריים.
בצהריים המצב לא השתפר, ניסיתי להזכיר לעצמי שכל המטרה של הצום היתה להטיב עם עצמי ולא לעשות נזק ושגם אם זה לא הלך בדיוק כמו שתכננתי, עדיף להיות גמישה בתוכניות מאשר חולה מאוד.

בערב, כשהמצב המשיך להתדרדר ולא הצלחתי אפילו לשתות, שברתי את הצום עם כמה קוביות קטנות של אבטיח.
בימים שלאחר הצום המשכתי לרדת במשקל, אבל המדדים התייצבו (הסוכר, הדופק, לחץ הדם). הרגשתי פיזית הרבה יותר טוב, הצלחתי לקום להסתובב בלי סחרחורות.

הצום אולי היה מאתגר פיזית, אבל מה שמאתגר מאוד במקביל זה הניקוי הנפשי:
רגעים מאוד עמוקים של לבד, לפעמים זה לבד מהמם ולפעמים כואב. פרידה מאכילה ריגשית, פרידה מצרכנות מיותרת, פרידה ממחשבות מיותרות. הגוף פולט רעלים, והנפש פולטת רעלים.

לא ראיתי את התוצאות שכיוונתי אליהן כשנכנסתי לצום והתהליך חזרה לשגרה היה מורכב.
לקח המון זמן עד שהגוף שלי חזר להתמודד עם פעילות גופנית בכלל ופעילות עצימה בפרט, החזרה לשגרת העבודה אחרי ניתוק מוחלט היתה מאתגרת וסבלתי מאכילת-יתר שהביאה אותי להעלות את המשקל שירדתי (פלוס פלוס).

אני מנסה לארגן את המחשבות ולסכם את מה שאני חושבת על צומות רפואיים בעקבות החוויה שהייתה לי ואני קצת אמביוולנטית. אני חושבת שבמקרי קיצון, כשאורח חיים בריא לאורך זמן לא נותן פתרון לבעיה והיא כל כך חריפה שדורשת צעדים דרסטיים – אולי שווה לשקול צום בליווי רפואי (בדיעבד אני יכולה לומר שהיו לי את הכלים לדעת שאני צריכה להפסיק את הצום ומה מסכן אותי או נורמלי בסיטואציה, אבל מתוך הצום האובייקטיביות יורדת. כדאי שיהיה אדם מוסמך, נגיש ומנוסה). במקרים אחרים, אני חושבת שהסיכונים עולים על התועלות ועדיף להשקיע את האנרגיה הזו בשיפור הרגלים ופעולות ביום-יום ובפחות בתהליכים ממוקדים.

books_fast