זה לא כיף אם נדפק לנו הסמארטפון

מגן מסך לאייפון, כיסויים לגלקסי, נרתיק מרופד למצלמה, לוקחים את הרכב לטיפול במוסך, דואגים למנעול רציני לאופניים.
אנחנו משקיעים ומשקיעות המון מאמצים בכדי לשמור על המוצרים שקנינו, במיוחד היקרים שבהם.
ומה קורה בנתיים עם הנכס היקר ביותר שלנו?
מה איתנו? עם הגוף והנפש?

אני זוכרת תקופה שבה חשבתי שאין ברירה אחרת.
אין ברירה אחרת אלא לסבול מכל מיני בעיות רפואיות ואין ברירה אחרת אלא לשכב כל חורף חודש עם איזה צינון, חום או שפעת.
אין ברירה אחרת אלא להיות עייפה וחסרת אנרגיה, אין ברירה אחרת אלא לעבוד מסביב לשעון בעבודות שמדכאות אותי.
אין ברירה. זו דרך העולם. זה מה שכולם עושים.
אין ברירה אחרת אלא לסבול כל חודש מחדש מכאבי מחזור, אין ברירה אחרת אלא לפספס את כל שעות השמש בזמן שאני יושבת על כסא במשרד ואז להתלונן שיש לי חוסר בויטמין D.
אין ברירה אחרת אלא למלא את עצמי בכדורים, תוספים, בקפאין, בדיקות ורופאים כדי להמשיך לתפקד. כי השעון מתקתק, כי לא יכולה להרשות לעצמי.
כי לקחת חצי יום חופש בשביל להכניס את הרכב למוסך זה הגיוני, אבל להשאר לנוח במיטה או ללכת לים לרענן את הנפש, זו לא סיבה מספיק טובה.

איפשהו בדרך למדתי שהדרך הכי טובה לשמור על עצמי היא למנוע מראש ולא להתעסק אחר כך בטיפול בסימפטומים (מה שבמרבית המקרים חוזר אלינו כמו בומרנג).
לטפל בעצמי זה אומר לשים את ה"מגן מסך" שימנע ממני להשבר פיזית או נפשית. זה לאכול טוב ונקי, להשאר בתנועה, להתאמן. להקיף את עצמי באנשים ונשים שאני אוהבת, לעסוק בעבודה שלא פוגעת בי, לעשות דברים בשביל הנפש.
וכשצצה, זה להקשיב ל"נורה האדומה", כמו של הרכב, כך גם בגוף. לאפשר לעצמי לנוח כשצריכה, להתאוורר כשנחוץ לי. להחליף משהו כשהוא כבר לא עובד.

הפאסט פוד האמיתי

הפאסט פוד האמיתי

יש לנו ברירה.
זה לא כיף אם נדפק לנו הסמארטפון (וגם עולה לא מעט כסף להחליף), אבל אין דבר יותר יקר מהחיים שלנו.
לעבוד עם מסך שבור באייפון זה לא נוח, לתפקד עם גוף רצוץ ונפש שבורה זה אסון אמיתי.