"מותר להגיד לך שאת כולך עור ועצמות"

המלחמה באידיאל היופי מוצדקת.
נשים חוות מסביב לשעון תכתיבים חברתיים שדורשים מהן להראות בצורה מאוד ספציפית.
פרסומות, קליפים, כתבות בעיתונים ואנשים שנכנסים לנו קבוע לצלחת, זו מנת חלקן היומיומית של נשים ברחבי העולם.
על התופעה המזעזעת של ביוש שמנים כתבתי במאמר נפרד (מוזמנים/ות לקרוא) והפעם אני רוצה להתרכז בתופעה שבעיניי חמורה לא פחות (ומתפתחת!): ביוש רזות.

מייגן טריינור יצאה עם השיר "All About That Bass" שכרגע עומד על 713,155,666 צפיות ביוטיוב, כשהמטרה המוצהרת שלו היא לעזור בשיפור דימוי גוף של נשים.

אם להתעלם לרגע מהביקורת המרובה שיש לי על השיר הזה, בעיניי אי אפשר לדלג על היחס המזלזל שהיא מפנה לכל מי שאינה עומדת במודל היופי המלא כפי שהיא תופסת אותו.
החל מהיחס למשתתפת הרזה בקליפ ועד המשפט "אני לא אהיה דמות מקל, בובת ברבי עשויית סיליקון".
אם אנחנו רוצים ורוצות למגר את שנאת הגוף, אי אפשר לקחת בה חלק ולהעביר את הביקורת מנשים שמנות לנשים רזות.
האם הרעיון שכולן נהדרות בכל מידת גוף הוא עד כדי כך מופרך?

בפברואר השנה קמה צעקה סביב ההופעות הטלווזיוניות של אחת המנחות בתוכנית מוכרת.
נציב תלונות הציבור קיבל פניות רבות על כך שהיא סובלת מרזון קיצוני ומעודדת לאנורקסיה.
אני לא מתעלמת מכך שלייצוג של נשים במדיות השונות יש השפעה מכרעת על אידיאל היופי (ולאידאל היופי על הייצוג במדיות השונות), ואני הראשונה להצביע בעד הופעה של נשים ואנשים עם גופים מגוונים, אבל האם המנחה הספציפית היא הבעיה? האם עובדת היותה רזה הופכת אותה לפחות נשית? האם היא לא בריאה? האם זה בהכרח אומר שיש לה הפרעות אכילה?
אלו חלק (משפע) התגובות הממשטרות שהתקבלו לכתבה:

ביוש רזות

צילום מסך מתוך אתר גלובס, 19/2/2015

אישה רזה, אפילו כזו שנחשבת בתת משקל, לא בהכרח חולה (חולה בכלל, ובהפרעות אכילה בפרט).
אנורקסיה היא הפרעת אכילה קשה ומסוכנת שמעבר לירידה במשקל בדרך כלל קיימת תפיסה מעוותת של צורת הגוף, חרדות מעלייה במשקל וכו'.
יש נשים רזות, אפילו רזות מאוד, שהן לא אנורקסיות.
אנורקסיה היא לא משהו לברוח ממנו, היא קיימת סביבנו, אבל לשייך מחלה נפשית לאישה בריאה בגלל המשקל שלה – זה מעשה פוגעני (ואני מקווה שזה ברור לכולן למה לקרוא למישהי מקל מטאטא, עמוד חשמל, שק עצמות וכו', זה לא לעניין).

הסרטון הקצר הזה מתייחס לתופעה ממקום אישי ומרגש. לצערי בלי כתוביות בעברית, אבל שווה צפייה:

אני רוצה לסיים במילותיה המקסימות והנוקבות של זהר אלימלך שכתבה באחת מקבוצות הפייסבוק שאני חברה בהן:
"כמה דברים על להיות רזה:
הרבה מדברים על משטור לרזון ועל התקשורת שמהללת רזון.
אני רוצה לדבר על מה זה להיות רזה ביום יום.
להיות רזה זה לשמוע יום יום שאת נראית כמו אנורקסית.
שאת נראית חולה.
שאת בטח אוכלת חסה כל היום.
שאין לך דאגות בחיים כי את רזה.
להיות רזה זה להרגיש שנעלם הטאקט ואין יותר פוליטיקלי קורקט ומותר להגיד לך הכל בפרצוף. גם שזה מכוער ככה. ואת נראית כמו שלד.
מותר גם להציע לך בדאגה שתעשי בדיקות דם.
מותר גם להגיד לך שאת כולך עור ועצמות ורזה כמו מקל.
מותר גם לומר לך שגברים אוהבים שיש מה לתפוס.
זה לשמוע את המושג "נשים אמיתיות" ולדעת שלא מתכוונים אלייך.
המשטור הוא אותו משטור.
השיפוט הוא אותו שיפוט.
אני כותבת את זה כאן,
כי גם כאן,
יש תגובות כאלה."

העצמה לא יכולה ולא צריכה להגיע עם דריסת נשים אחרות. היותנו מופלאות במידה שלנו, לא הופכות נשים במידות אחרות לפחות מופלאות.
לגלגל את חוסר הצדק שהופנה לקבוצה אחת כלפי קבוצה אחרת, זו פשוט לתת כותרת אחרת לאותו הדיכוי. בואו פשוט נפסיק אותו.

real women