לאן אנחנו רצות?

אני כל הזמן רצה, כרגע קצת פחות במובן הפיזי ויותר בסמלי.
ריצה היא התנועה הכי מהירה של בעלי רגליים (כך לפחות טוענת ויקיפדיה).
כשאנחנו רצות יש שבריר של שניה שבה אף אחת מהרגליים לא נוגעת בקרקע. אנחנו באוויר, מרחפות.
ובריצה יש משהו ממכר, אנחנו מתמלאות באנדרופינים (חומרים כימיים שנמצאים אצלנו בגוף ומופרשים באופן טבעי) שהפעילות שלהם דומה במיוחד לסמים אופיואידים וגורמים לתחושת אופוריה ושיכוך כאב.

אני רצה ממשימה למשימה, ממטרה למטרה, ממקום למקום.
אני רצה בין הרצוי למצוי, בין הצריכה לרוצה, בין גבעות האושר לעמקי העצב.
רצה עם מוזיקה באוזניים, עם לב שדופק, עם רגליים עייפות.
אני חולפת על פני נופים משתנים, על פני אנשים שרצים מולי, בעלי מראה תלוש ומותש.
לפעמים אני מוצאת קצב נוח יחסית, לפעמים הריאות נאבקות על כל שביב אוויר ונשימה.
אני רצה.

ונעים לי.
נעים לי לרוץ. נעים לי שהרוח הקרירה של הערב נושבת על פני העור המיוזע שלי,
נעים לי לעופף, נעים לי להסתכל על הנוף, נעים לי לכבוש עוד יעדים חדשים, נעים לי לאתגר את עצמי.
נעים לי להסתכל על הנעליים השחוקות שלי ולדעת שעברתי קילומטרים רבים יחד איתן.

לפני יומיים נחתכה לי היד.
שטפתי כלים וכוס התנפצה עליי, השאירה אותי עם עצם חשופה ויד שמשוועת לתפרים (הסתכם במוקד חירום, 8 תפרים ויד מקובעת).
עצרתי. נעצרתי. לא יכולה לרוץ יותר.
האנדרופינים לא משתחררים ולא משככים את הכאב, הנוף לא משתנה, הנשימות רכות.
החלומות עדיין גדולים, המטרות עדיין ענקיות, אבל הצעדים קטנים – להצליח לקשור את השרוכים, ללכת לשירותים, להתלבש, לשתות, לענות לטלפון.
מקורקעת.

ונעים לי גם לא לרוץ. לאן אנחנו רצות בכלל?
נעים לי להתבונן בעולם גם לאט. לדעת שהכל מחכה לי. נעים לי להתמקד רק במשימה אחת – כי לא מסוגלת לעשות יותר,
נעים לי להתמקד בדברים החשובים ביותר ולשים בצד את השאר, נעים לי למצוא את היצירתיות שלי, את היכולות שלי בתוך המוגבלות, נעים לי שהלב שלי דופק לא רק מהמהירות, אלא מהריגוש בידיעה שיש אנשים שאוהבים ודואגים לי.
נעים לי לעצור.

ברור לי שאוטוטו יד ימין שלי תחזור לתפקוד, ושהשגרה תקרא לי להמשיך את מרוץ החיים.
אני מאחלת לי לחזור ולרוץ מתוך בחירה, ולא מתוך הכרח. להבין שיש לנו את היכולת לעצור ולחשוב על הדברים, לעצור ולנוח, לעצור להקשיב לגוף שלנו, לעצור ולהסתכל על הנוף, לעצור ולקחת נשימה עמוקה.
מאחלת לי לדעת שלא צריכה להפצע בשביל זה, שכל זה אפשרי לי תמיד. ואפשרי גם לכן.

לאן אנחנו רצות בכלל?

IMG-20150712-WA0001

גיבורה במוקד חירום