מדלגת במדרגות: הפגישה שפספסתי

לפני כמה ימים אמרתי לאדם (בן הזוג) בהחלטיות ״תשמע מאמי, חייבים לסדר את הדירה״.
הוא הסתכל עליי ואמר בחצי חיוך ״אז תסדרי״.
״מה אז תסדרי?!!! מה? אני זו שעושה את הבלאגן?! כל הבלאגן שלך!!!״ אמרתי לו בעצבים, ״בוא תראה״.
נכנסתי לחדר, התחלתי להצביע על דברים שלא במקום, צלחת סוררת, פיג׳מה שנשכחה על הרצפה, פה קבלה מהסופר, שם איזו שקית… וככל שהעברתי מבט על יותר חפצים ששכבו להם אי שם על הפרקט קלטתי שהם כולם שלי.
הוא צדק, אני בלאגניסטית בהכחשה.
אני בלאגניסטית בהכחשה עם אובססיה לסדר.
כזו שצריכה לארגן מסלול בחנות כדי שההליכה שלה לא תהיה מבולגנת, כזו שלא אוהבת שדברים מאותו נושא בצנצנות בצורות שונות, כזו שחרשה את כל ברלין אחרי העט האהוב שלה, זה שאיתו הכתב שלה מסודר.
ואיזו באסה זה היה להבין שאני חובבת סדר מבולגנת,
כי מצד אחד אני לא חיה בשלום עם בלאגן, ומצד שני, עד עכשיו היה לי את מי להאשים.
זה הוא, מה.
ותהיתי ביני לבין עצמי באילו עוד מקומות אני מפילה את האחריות הלאה. איפה אני מפספסת את הגיבנת של עצמי.
ואחרי הבאסה, היה די נעים להביט בגיבנת הארורה הזאת, כי אותי יותר קל ״לתקן״ מאשר אחרים/ות (לפחות בתיאוריה).

שבוע שעבר פספסתי איזו פגישה חשובה.
הייתי בטוחה שהיא ביום ראשון והיא היתה בשבת.
קיבלתי טלפון מעוצבן (ועוד בגרמנית!) מהאישה שציפתה לי בעודי בפיג׳מה במיטה עם עיניים חצי עצומות, וכשסגרתי את הטלפון הדמעות פשוט טפטפו לי מבעד לעיניים בחוסר שליטה.
בכיתי כי אני לא אוהבת לאכזב אנשים, בכיתי כי זו היתה הזדמנות שפספסתי, אבל בעיקר בכיתי כי הרגשתי שזו ״לא אני״.
אני לא מתבלבלת. אני לא מפספסת פגישות. אני לא מבלבלת תאריכים. אני לא מגיעה באיחור, או לא מגיעה בכלל. וזה הבהיל אותי. זה הבהיל אותי שעשיתי משהו שלא אופייני לי, וכל התקופה האחרונה היא רצף של דברים לא אופייניים שקורים.
קראתי מישהי שכתבה לא מזמן ״ביטחון עצמי הוא לא איך אנחנו מרגישות כלפי עצמנו כשהדברים הולכים כמו שתכננו ואנחנו רוצות, אלא בדיוק בזמן שהדברים מתפקששים או כשאנחנו לא ברורות לנו״.
ההגדרה העצמית שלי לאורך המון שנים היתה לי מובהקת, והייתי גאה בה!
אני שי, טבעונית, פעילה של זכויות בעלי חיים, פירותנית (אוכלת מזון נא מן בצומח), אני בעלת עסק מצליח, מאמנת כושר, מתאמנת ארבע שעות ביום ב… וכו׳ וכו׳.
סופרוומן.
ופתאום אני שי שבכלל חובבת אפייה (ותופחת ביחד עם הבצקים),

חובבת אפייה

שי שלא בטוחה מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה, מתאמנת כשבא ויוצא, ורחמנא ליצלן שוכחת גרביים על הרצפה ולהגיע לפגישות.
אז אני לא בטוחה מי אני, ולא בטוחה מה אני חושבת על העיסת הוויה הזאת שמתגבשת מחדש,
אבל בתוך כל הזרות הזאת, אני מביטה בי וגאה על שאני מאפשרת לעצמי להשתנות, לטעות, לצמוח, להיות באי וודאות. והכי הכי: בוטחת בי.

שי.