מדלגת במדרגות: התא שליד הדלת

בחדר כושר שנרשמתי אליו יש קטע שלא מוכר לי מהארץ:
נועלים את התא (הלוקר) עם הכרטיס חבר ולא עם מנעול. מקרבים את הכרטיס לידית של התא הרצוי, והופ! הוא ננעל (או נפתח).
האטרקציה חביבה עליי עד מאוד ואני תוהה מתי אני אתרגל לכל הסיפור.
מפה לשם, שמתי לב שאני כל הזמן מניחה את הדברים שלי באותו התא.
אני לא זוכרת את המספר שלו, אבל הוא קרוב לדלת כניסה למלתחות.
כך יצא (ולא במקרה), שאני מנויה במקום יותר מחודש, אבל אין לי מושג מה קורה בהמשך החלל, איפה המקלחות, איך הן נראות ומה קורה שם.
זה מרגיש לי כמו עולם שלם שלא נחשפתי עליו.
צמצמתי את עצמי לתא מס׳ לא-זוכרת-איזה ולדרך הקצרה שמובילה אליו.
ואני אומרת לעצמי, ״שי, בחייאת, את אישה עצמאית, בעלת עסק, מתקתקת עניינים, חולפת על פני מדינות, מה הבעיה להציץ מעבר לקיר?״, אז המוח מבין, והרגליים לא.
וקיבינימט, זה לא הפאקינג קיר הזה בחדר כושר.
זה לחצות למקומות חדשים.
זה להיות בסיטואציה שמביכה לי.
וככל שאני דשה בזה יותר, אני מבינה כמה זה מטופש.
וככל שאני דשה בזה יותר, זה גדל.
אז השבוע אני הולכת להתקלח בחדר כושר.
כי מגיע לי לראות מעבר לתא שליד הדלת.

אני כבר הרבה יותר פעילה ממה שהייתי לפני כמה שבועות וזה נחמד,
אבל אני חושבת שאחד הדברים שהכי מעכבים אותי מלהרגיש טוב יותר פיזית (וגם הכיס לא הכי מבסוט מהעניין), זה האכילה בחוץ.

לולה ברלין
בהרבה מהמקרים זו לא אכילה לשם אכילה, אני מזמינה קפה ואוכלת איזה מאפה רק כדי לצאת מהבית.
העבודה בבתי קפה זה פשוט אי של שפיות. רמת הריכוז שלי בשמיים ואני מצליחה להוציא מעצמי בשעתיים מה שבבית לוקח לי ימים.
זמן איכות עם עצמי ועם העולם שמחוץ לדירת החדר הזמנית שלנו.
ואם יש משהו שהבטחתי לעצמי בתהליך הזה, זה להיות בהקשבה לא רק לבריאות הפיזית שלי, לא רק למקומות שבהם אני יודעת מה נכון לגוף שלי, אלא גם מה יהיה לי נכון לנפש.
אז אני מנסה לחשוב איך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אשמח לרעיונות יצירתיים.

לאכול את העוגה

שי