מדלגת במדרגות: לאהוב את ההשתקפות

שמתי לב שאני הרבה פעמים רואה את עצמי אחרת במראה מאשר שאני רואה בתמונות שאני מצלמת.
כשהייתי צעירה יותר (איזה משפט של זקנים) והפרעות האכילה שלי היו בשיאן, הייתי בטוחה שאני שמנה מאוד למרות שבפועל הייתי רזה במשהו כמו 20 קילו מהיום.
יום אחד הלכתי לי בקינג גורג׳ וראיתי בזווית העין מישהי מאוד רזה הולכת לצידי. אני חושבת שלעולם לא אשכח את הרגע שבו הבנתי שזו השתקפות שלי. בבת אחת הצלחתי להבין מה המוח שלי מעולל לגוף הזה שלי. לא הפסקתי להרעיב את עצמי באותם ימים, אבל פתאום הבנתי שאני חולה. שיש פער בין מה שבראש שלי לבין המציאות. ובוודאי שעוד לא הבנתי שלהיות שמנה זו לא מילה גסה.
מאז אותם ימים עברתי דרך כל כך ארוכה שאני לפעמים בכלל שוכחת שפעם הייתי בנתיב אחר.
אני מתרגלת אהבה עצמית על בסיס קבוע ומאוד מודעת למחשבות שצצות ולא משרתות אותי או את הבריאות שלי.
קיבלתי החלטה לאהוב את עצמי בלי קשר למשקל. בלי קשר למשימות שצלחתי. בלי קשר לכמה כסף אני מכניסה. בלי קשר למידת המכנסיים. בלי קשר לאורך השיער. בלי קשר לכמות החברים שיש לי. בלי קשר לכמות הלייקים בפייסבוק. בלי קשר לכמות החצ׳קונים על הפנים.
ואת ההחלטה הזאת אני נדרשת להביא לידי ביטוי ברמה היומיומית, כי ביליתי כל כך הרבה שנים בלשנוא את עצמי, שלאהוב את עצמי זה לא תמיד האינסטיקט כשאני לא פועלת כמו שאני חושבת שהיה נכון או כשאני רואה את עצמי במראה.
אני מניחה שחלק מהעניין הוא לא לכעוס על עצמי כשאני כועסת על עצמי, לאהוב גם כשאני לא אוהבת, או כמו שביירון קייטי אומרת יפה ״לאהוב את מה שיש״.

במשך תקופה ארוכה חשבתי שטרנד הסלפי הוא ביטוי של אנשים שהופכים להיות מרוכזים יותר בעצמם ופחות בסביבה.
היום אני מאמינה שצילום עצמי הוא כלי רב עוצמה שעוזר לנו לראות את המקומות היפים בנו ואת הלגיטימציה להראות את עצמנו בחברה שמלמדת אותנו להתבייש (״צניעות״. זה ממש בסדר שיש ציצים אול-אובר דה פלייס כשזה מגיע מהמדיה, אבל כשזה מגיע מנשים שבוחרות לחשוף את עצמן ברמה זו או אחרת, או רחמנא לצלן נשים שבוחרות להאכיל עם החזה שלהן את התינוקות שלהן בציבור, זה משהו כל כך מזעזע שצריך לצאת נגדו בהפגנתיות).

יצא לי לעקוב פה ושם אחרי נשים ש״שוברות את החוקים״, נשים שמשתפות את הגוף שלהן ברשתות החברתיות גם כשהוא לא תואם את אידיאל היופי. נשים שמנות שמדגמנות את גורג׳סיותן למרות התגובות הקשות (כדוגמת הסערה האחרונה). נשים שלא מתביישות להיות פשוט הן. והלוואי וזה היה בנורמה.

כשהתחלתי לצלם את עצמי התמקדתי בזוויות שיותר ״מחמיאות״.
נזהרתי שחלילה לא יראו (יותר נכון, אראה) את כל מה שאינו תואם את אידאל היופי: כפלי שומן, סימני מתיחה, צלוליט, צלקות, חצ׳קונים, שיער גוף ועוד. התמונות היו בעל אופי סקסי, הרגשתי שאני משחקת משחק פיתוי.
מפתה את עצמי לראות שגם אני יכולה להיות ״שווה״. כש״שווה״ היה תואם את שטיפת המוח המקטינה והמחפצנת.
ופתאום התחלתי לראות בי יופי, גם כשבמראה נשקפה שי די מעפנה. ממש כמו אותם ימים בקינג ג׳ורג׳.
עם הזמן התמונות שלי הפכו להיות הרבה יותר פשוטות.
התחלתי לראות את היופי שבלתעד את מי שאני, בלי להתאמץ מדי:
בלי חולצה
לחבב את הבטן שגדלה לה, את החצ׳קונים, את השיער שלא תמיד מסתדר.
ולהביט בהנאה בהרבה מעבר לגוף הזה שמכיל אותי, להנות מהאופי שלי שהתחיל לבצבץ בהתלהבות.
להתלהב משי שלא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי. בשטותניקיות. בלהיות מי שבא לי. בלצחוק על עצמי ועל השטויות שעוברות לי בראש.

פשוט להיות

אז זה מה שאני עושה כששי שבמראה לא באה לי בטוב, מזכירה לעצמי בתמונות כמה שבמציאות אני שווה לאללה. קצת כמו ללכת בקינג ג׳ורג׳ ופתאום לראות את אותה ההשתקפות שאני לא תמיד מצליחה לראות.

שי.