מדלגת במדרגות: נאחזתי בתפריט

רוב החיים שלי נאחזתי בתפריט.
רציתי שתהיה לי תזונאית, או מישהו שיגיד לי מה לאכול, או איזושהי ״דרך״. משהו ברור לנוע איתו. מסגרת.
אני חושבת שהסיבה העיקרית היא שלא בטחתי בעצמי שאני יכולה לעמוד בפני אוכל ולקבל החלטות שקולות.
אפשר לומר שאני בתקופה האחרונה ״מוכיחה״ את זה לעצמי (כי בואו נודה שלפתוח את הבוקר עם כפית וצנצנת של ממרח אגוז-נוגט זו לא בדיוק בחירה מצויינת.) מוכיחה שאני לא יכולה פשוט להיות. שהיחסים שלי עם אוכל לא בריאים. שאם אני נותנת דרור לבחירות שלי ולא שמה על עצמי מגבלות אני טובעת בתוך כאוס אינסופי שמורכב מסוכר, מרגרינה, קמח והרבה כלים בכיור.
וכשאני מתבוננת בזה, ובגוף המשתנה שלי, הגוף הזה שלא רוצה לנוע כמו שהוא אוהב, בגוף הזה שדורש מלתחה חדשה בקצב מסחרר, הגוף הזה שלא מרגיש טוב, בגוף הזה שזועק לעברי ״מה את עושה?!״, אני כמעט ורצה במהירות למשהו או למישהו. להגבלות. לתפריט. לרעיון. לאיזשהו קונספט ש״יחזיר אותי למוטב״.

יתרונות של שינויי מידה = שופינג

יתרונות של שינויי מידה = שופינג

אבל אני כבר במוטב.
במוטב הזה זו פעם ראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי שאני מציפה את האישיוז שלי עם אוכל בלי לברוח למישהו או משהו שיפתרו לי את הבעיות.
בלי לברוח כמו שברחתי לפני שנים להרעבה, או בולמוסים או הקאות.
בלי לברוח כמו שברחתי לתפריטים או להגבלות.
זה רעיון טוב כשיש מישהו שעוזר לבנות תפריט כשלא יודעות איך לעשות את זה בעצמנו, אבל כבר מזמן ברור לי שאת החומר היבש אני יודעת היטב.
עכשיו אני צוללת עמוק לתוך הרטוב, לתוך המים העמוקים שנפערו בי עוד כילדה.
ואני סומכת על עצמי.
ואני יודעת שזה תהליך.
ואני רואה איך הדברים משתנים.
ואיך אני נובטת.
אז אני לא מרגישה טוב. ואני משמינה. והגוף שלי צועק עליי. ואני מקשיבה לו. והפעם אני מסתכלת לו בעיניים ואומרת ״חמוד שלי, אני יודעת שזה כואב, ושאני לא תמיד הכי טובה אליך, אבל אנחנו בדרך הנכונה.״
ואני בדרך הנכונה.
כי הפעם עושה את העבודה מבפנים החוצה, ולא מהבחוץ לבפנים.