מדלגת במדרגות: על בטטת כושר ודברים אחרים

לא הרבה יודעים ויודעות, אבל כל הקונספט של ״כבש״ התחיל לפני כמה שנים טובות מבלוג שכתבתי בשם בטטת כושר.
כותרת המשנה היתה: ״בטטת כושר בעבר, מתאמנת בהווה, מאמנת כושר בעתיד״.
במשך תקופה ארוכה הבלוג היה עבורי בית שאיפשר לי לשתף בתהליך שאני עוברת, האתגרים שאני חוצה והשינויים שקורים מבפנים החוצה ומהחוץ עמוק לבפנים.
הוא הבשיל, גדל, והתמלא באהבה של אנשים שעקבו בשקיקה.
במהלך כתיבתו סיימתי את הלימודים והתחלתי לאמן ובשלב מסויים הרגשתי שקיבלתי מהפלטפורמה את המקסימום, פרשתי בשיא ומחקתי את הבלוג.
מאז אותם ימים זרמו המון מים בנהר חיי, זכיתי לעשות פרוייקטים שונים ומשונים, שיניתי את אורח החיים שלי מקצה לקצה (שוב ושוב) והבנתי שזה כנראה תהליך אינסופי של למידה ותובנות (מהמם!).

אפשר לומר שהיה קל להוציא אותי מהבטטה, אבל לא את הבטטה מתוכי ועל אף שלמדתי לאהוב מאוד פעילות גופנית ויש לי המון דברים מרגשים לספר על מה שהתנועה הביאה לחיים שלי, פתאום מצאתי את עצמי נייחת.
מתזונה אידיאלית עברתי לזלילה לא מבוקרת של ג׳אנק ותוך זמן די קצר מצאתי שפלג הגוף התחתון שלי נעלם משדה הראייה שלי על ידי הבטן המתפתחת וההו כה נעימה ורכה שגידלתי במו לעיסותיי.
שמריצות אינטנסיביות של שעתיים, אני נלחמת על כל שביב של אוויר בחמש דקות על ההליכון.

למה לשנות משהו שאוהבים?
הרבה שנים חשבתי שכדי לעשות שינוי, אני צריכה לשנוא את ההווה ואת מי שהביא עליי את המצב.
כאחראית העיקרית ברוב המקרים ספגתי התעללות יומיומית ממי שהיתה אמורה להיות הסנגורית הראשית שלי: אני.
חשבתי שאם אני ממש לא אוהב את עצמי, זה יתן לי מוטיבציה נהדרת להחליף את עצמי באיזו תמונה אחרת, משודרגת, שהיתה לי בראש. הרי אם אני אוהב את עצמי בדיוק בדיוק כמו שאני, למה שאני ארצה להשתנות?
או-אה, פה היה הגילוי המשמעותי שלי. כשאוהבים מישהו או מישהי, רוצים שיהיה להם טוב!
ואני אוהבת. כל כך אוהבת את מי שגדלתי להיות ואת המבט השלם שלי במראה והגוף הזה שאני ממלאת אותו בכל טוב.
ודווקא כי אוהבת אני רוצה לוודא שאני בריאה וחיונית ועושה מה שטוב ונכון לי, למעשה, לא מגיע לי פחות מזה.
אני אוהבת להתאמן ואני אוהבת לאכול, אני אוהבת לפקוח את העיניים בבוקר ולהרגיש פיזית ורגשית שאני יכולה לכבוש את העולם.

מקפצת במדרגות

stairsלאחרונה עברנו לברלין ובבניין שלנו יש מלא מדרגות, כמעט מאה (ומעלית אין).
אני זוכרת את היום הראשון שהגענו לכאן עם המזוודות הכבדות שלנו ועצרנו להתנשף שוב ושוב בין הקומות.
התלהבתי בטירוף מקיומן של המדרגות האלה, כי פתאום קלטתי שלפחות פעם ביום אני אאלץ לראות את השטיח הגרמני המעט מכוער שמכסה אותן,
שלפחות פעם ביום אני אשמע את ההתנשפויות שלי ואעצור בין הקומות.
שלפחות פעם ביום אני אדע שיש לי את היכולת לעלות אותן בקלילות.
שלפחות פעם ביום הן יזכירו לי להסתכל כל פעם רק על המדרגה הבאה, רק על הצעד הבא, עד שאני מגיעה לקומה למעלה ויכולה להשקיף על העצים.
שלפחות פעם ביום אני אביט בגוף הזה שלי, שלמדתי לאהוב בלי תנאים ואבטיח לו שאני דואגת לו.
ושיום אחד, לא רחוק, אני אקפץ במדרגות.

אני כותבת את הפוסט הראשון הזה, כפתיחה לפוסטים נוספים שיספרו על התהליך שלי ועל הדרך שאני עוברת בהבנת מערכת היחסים שלי עם אוכל, דימוי גוף, כושר, אכילה ריגשית, בריאות, פינוק, חמלה ואהבה.

למרות ההתלבטות שלי האם להוציא לאוויר העולם את המחשבות הכמוסות שלי סביב הנושא, אני בטוחה שהכתיבה, הדיבור והשיתוף יביאו לחיים שלי שפע של תובנות מקסימות ובשאיפה יתנו חומר למחשבה והשראה לקוראים/ות.

שייק קייל

שי.