מדלגת במדרגות: פריצת הדרך

הייתי כמה שנים פרוטריאנית.
אכלתי פירות, ירקות, עלים וקצת אגוזים וזרעים, הכל במצב הטבעי (כלומר ללא בישול / אפייה וכו׳).
אפשר לומר שזו לחלוטין התקופה הכי בריאה שהיתה לי בחיים. הרגשתי מעולה, הבדיקות שלי היו מצויינות, הרבה רעות חולות שסבלתי מהן נעלמו כלא היו.

praha_bananas
מסיבות כאלה ואחרות סיימתי את התקופה הפירותית שלי וחזרתי לאכול מזון טבעוני ״רגיל״.
בלי הגבלות. בלי ״זה לא בריא״. בלי ״אני לא אוכלת גלוטן״. כל מה שטבעוני ובא לי – אוכלת.

ופתאום הן חזרו.
אלו שכבר כמעט שכחתי מהן.
אלו שליוו אותי מאז שהייתי בערך בת 10, אולי אפילו קודם, אלו שהיו החברות הכי טובות שלי, האוייבות הכי גדולות שלי, אלו שעושות המון רעש ואין מאחוריהן הרבה גיבוי: המחשבות שלי.
המחשבות שלי שצועקות עליי שאת זה לא כדאי לאכול ואת זה כן.
המחשבות שלי שאומרות שאין לי שליטה עצמית.
המחשבות שלי שאומרות שאולי אני צריכה לאכול פחות.
אלו שאומרות שאולי אני צריכה לאכול יותר.
המחשבות שאומרות שאם הוא או היא היו אוכלים בריא יותר, אז אולי זה היה נותן לי מוטיבציה.
המחשבות שאומרות שאולי אני צריכה להגמל מסוכר.
המחשבות שאומרות שאני לא צריכה להכניס ג׳אנק הביתה, המחשבות שאומרות שאני לגמרי צריכה להכניס ג׳אנק הביתה!
המחשבות שאומרות שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
המחשבות שאומרות שזה לא נורא לאכול את ״זה״, גם אם אני מרגישה חולה אחר כך, או שממחר אני אקשיב יותר טוב לבטן.
המחשבות שאומרות שמגיע לי!!! מגיע לי לאכול מה שאני רוצה, מה שמשמח לי את הנפש. המחשבות שאומרות שמגיע לי לאכול מה שטוב לי לגוף.

טבעונים בברלין

המחשבות שאומרות שאני בורחת לאוכל. המחשבות שתוהות האם זה כל כך נורא לברוח מדי פעם.
המחשבות האלה שהופכות את הראש שלי לשדה קרב.
מחוללות מלחמה לפני כל ארוחה, במהלך כל ארוחה ולפעמים גם אחריה.
המחשבות שבין ״אוכל הוא דלק, הוא אנרגיה״, ובין ״אוכל הוא הנאה או פתרון״.
המחשבות האלה שמכלות יותר קלוריות מאשר אפשר למצוא בחלון תצוגה של קונדטוריה ממוצעת.
מעייפות.
אז אני משתעשעת לי עם הרעיון של לחזור לתזונת פירות, כי מלבד התוצאות הפיזיות, היא נתנה לי שקט.
בהירות של מה אני אוכלת ומה לא, בהירות של מתי אני שבעה ומספיק, בהירות שלא משאירה מקום לבלאגן וויכוחים עצמיים.
וכשאני מסיימת להשתעשע עם הרעיון, אני מבינה שזה קצת כמו להצליח להתמקד בחדר לבן ושקט ללא גירויים.
ושאני רוצה ללמוד להתמקד ולנטרל רעשים ״בעולם האמיתי״, ולא להשתמש בבועה שמגנה עליי.

מאז שחזרתי לאכול מבושל קלטתי כמה אני אוהבת לבשל.
איך אני נהנית מההתעסקות במטבח, על אף הנסיון המאוד דל שלי.
ואיך ברחתי מהמטבח כל עוד נפשי בי בשנים שסבלתי מהפרעות אכילה כי האמנתי שאני לא יכולה לשלוט בעצמי ליד אוכל. ובטח שלא ליצור אותו.
ובהיותי ככה במטבח, תהיתי ביני לבין עצמי (וגם קצת בקול), האם, אולי, בדיוק במקום ממנו ברחתי, נמצאת פריצת הדרך.
והאם שם, במטבח, אגלה שגם מחוץ לבועה, האוכל לא שולט בי, אלא אני בו,
ושזה ממש בסדר שיש מחשבות,
אבל לא לכולן אני צריכה להאמין.

שי.