מדלגת במדרגות: מה עושים עם כל הבושה הזאת?

כשהגענו לברלין היה כל כך קר, שבאיזשהו שלב הרגשתי שהאצבעות שלי ברגליים כל כך קפואות ובזבזתי לא מעט מים חמים כדי להחזיר אותן לצבע נורמטיבי ותפקוד סביר.
מאז קצת התחמם (וכשאני אומרת התחמם, אני מתכוונת שמשהו כמו מינוס 3 מעלות כרגע) ואנחנו מאוד נהנים מהשלג והקור, אבל לרוץ או לעשות פעילות גופנית בחוץ כמו שהייתי רגילה בארץ, מרגיש לי טו מאצ׳ לעת עתה.
מכיוון שדירת האירבנב שלנו פיצית, החלטתי לחפש לי חדר כושר זמני שיאפשר לי לחזור לתנועה אחרי ההתבטטות הכללית שסיפרתי עליה בפוסט הקודם.
ניגשתי לחדר כושר קרוב לדירה בשם ״Hard candy״. מדובר על רשת מכוני כושר עולמית שפתחה מדונה והסניף הספציפי שביקרתי בו הוא סניף לנשים בלבד.
האווירה היתה מקסימה ומאוד נעימה ומכון הכושר היה מצוחצח ומבריק לחלוטין.
כששאלתי איפה המשקולות החופשיות, הפנו אותי לחדרון קטנטן עם כמה משקוליות יד ומוט אולימפי אחד שאין פלטות להרכיב עליו. מוזר.
בכל אופן, היתה שם אשת מכירות שעשתה לי סיבוב במקום וקיבלתי הצעת מחיר של 79 יורו לחודש (מנוי לטווח של חצי שנה או שנה לא מעניין אותי כרגע).
המחיר היה נראה לי גבוה מדי בהתחשב בכל הנסיבות ואמרתי לה שאני אחשוב על זה.
כנראה שהיא חיבבה אותי ולכן נתנה לי ״טיפ״, כתובת לאתר שמכיל בתוכו קופונים לחדרי כושר (שימו לב שימו לב חבריי וחברותיי בגרמניה) ודרכו השגתי דיל לאותו המקום של 99 יורו סך הכל (430 ש״ח) לשלושה חודשים. שווה, לא?
קישור לאתר קופונים

hardcandy

באימון הראשון שלי עשיתי הליכה של 35 דקות עם קצת ריצה במהלכם.
עבור מי שרגילה ללכת ולרוץ מעל שעתיים בלי יותר מדי התכווצויות שרירים, היה נדמה לי שאני עומדת לפלוט איזו ריאה. במהלך 35 הדקות האלה ניהלתי עם עצמי שיחה עמוקה משל היה לי פיצול אישיות.
הנה עיקרי השיחה –
אני: את אפסית. איך נתת לעצמך להתדרדר ככה?
עצמי: אני לא אפסית. מה יעזור להתעצבן עליי? תראי איזה יופי! צריך להתחיל איפשהו.
אני: אבל למה כל הזמן להתחיל מחדש?!
עצמי: ברצינות? את יכולה לשנות את מה שהיה? תתרכזי בהווה בבקשה.
אני: אני מתרכזת בהווה! בהווה את בקושי זזה!
עצמי: בקושי זזה? אני בארץ חדשה, עושה פעילות גופנית מאומצת. אני עושה הכי טוב שלי, זה לא מספיק?
אני: זה לא מספיק.
עצמי: ואם תרדי עליי, את חושבת שזה יתן לי מוטיבציה לעשות יותר?
אני: לא, להפך.
עצמי: והיית אומרת את הדברים הקשים האלה לחברה טובה שלך? למתאמנת שלך?
אני: בחיים לא, הייתי מעודדת אותה.
עצמי: אז אני דורשת ממך להוציא פונפונים ולהתחיל לעודד אותי.
אז אני ועצמי (במשותף) הוצאנו פונפונים והתחלנו לעודד את שי על ההליכון בחיוכים ומרץ.
זה תהליך של אהבה, לא של הלקאה. אין בזה טעם.

נעליים בשלג

טעות מזוהה: שלג זה לא זמן לנעלי ספורט

תמיד פעילויות קבוצתיות גדולות הביכו אותי באיזושהי רמה אם אני לא זו שמעבירה אותן.
זה מצחיק קצת, אני יכולה לעמוד ולהרצות בפני מאות אנשים, או להעביר פעילות לעשרות,
אבל כשאני לא נכנסת לתפקיד המנחה, פתאום אני קצת מתביישת לי.
קחו את הבושה הזאת ותכפילו אותה בחמש מאות אלף בערך כשאני בשיעור שמועבר בגרמנית בארץ זרה כשהביטחון התנועתי שלי ירד לעבר הישבן יחד עם כמויות הצ׳יפס האינסופיות שאכלתי החודש.
זה הזכיר לי את הפעמים הראשונות שיצאתי לרוץ במושב בתור נערה.
לבשתי את הטייץ השחור שלי, את החולצה הכי גדולה שמצאתי והתפללתי שאף אחד לא יעבור בכביש או יציץ מהבית.
ולמרות הבושה והפחד שמישהו יחלוף לידי ויראה אותי רצה לאיטי ומתנשפת בכבדות, שמתי על עצמי את המבט חדור המוטבציה (המשכנע ביותר בארון ההבעות שלי) ואמרתי לעצמי ״אני השראה״.
כל הריצה הקצרצרה הזאת מסביב לבתים זמזמתי בלב ״אני השראה. אני השראה. אני השראה. אנשים יראו אותי וזה יתן להם את הדחיפה לעשות גם. אני השראה. אם מישהו יצחק עליי – לפחות גרמתי למישהו לחייך. הפחד ממה שיחשבו עליי לא הולך להשאיר אותי בין השמיכות. אני ראויה ליותר. אני השראה. אני השראה.״
ובפעמים הראשונות פחדתי מהמבטים.
אחר כך כבר לא היה לי אכפת.
בסוף כבר לא חשבתי על זה.
אז המשימה השבועית שלי תהיה להתגבר על הבושה וללכת לשיעור כושר בגרמנית.
תעודדו אותי מרחוק?
שי