צאו לי מהרחם

מאז שאדם ואני התחתנו, לא עובר כמעט שבוע בלי שאני אשמע את השאלה "נו, מתי ילדים?" (במקרה הטוב), את הברכה "אמן שתזכי לבן זכר בשנה הקרובה" (במקרה הפחות טוב) או אקבל ליטוף בבטן ומבטים סורקים ונוקבים המנסים להבין האם סתם יש לי גזים או שגדל בתוכי הדור הבא (במקרה הרע).
בדרך כלל השאלות/תגובות האלה מתקבלות מאנשים שאין להם שום קשר ישיר לחיים שלי,
ובכל המקרים, אף אחד לא מתעניין באיך הולך לי בעבודה, איך חיי הנישואים, או מה התחביבים שלי. משל הייתי חפץ שכל ייעודו תמיכה במטרה הלאומית להפיץ את זרעו (המשובח, כן?) של בן זוגי.

אל תגידי שאת לא רוצה ילדים

יש נשים רבות שבוחרות לא ללדת, או לא ללדת בזמן שנוח לתרבות הרווחת (נגיד, עכשיו).
הרי אנחנו מסיימות תיכון, הולכות לצבא, ללימודים גבוהים, מתחתנות, מאמצות כלב, מביאות ילדים לעולם. זה הסדר ששומר על כדור הארץ במסלולו כדי שחלילה הוא לא יתנגש בשמש שעלולה להכניס לדעות החשוכות שלנו קצת אור (או לשרוף אותנו).
ההחלטה לא להביא ילדים לעולם נובעת מכל מיני סיבות: חוסר עניין, אי מוכנות כלכלית או רגשית, זוגיות (אי מציאת בן/בת זוג מתאימים או חוסר רצון להביא ילד לבד) פגיעה באינדיווידואליות והעצמאות של ההורה לקבל החלטות, הבחירה להשקיע את הזמן (המשאב הכי יקר שלנו) באפיקים אחרים, טראומות, חשש מהשינוי הגופני, סיבות אקולוגיות (הקטנת טביעת הרגל האנושית במרחב הסביבתי וניצול משאבי טבע), ועוד סיבות רבות, מוצדקות ורלוונטיות אחרות.

לפעמים אני מציינת בפני העומדת בפניי שאני לא רוצה ילדים.
"אל תגידי שאת לא רוצה ילדים!!!" עונות לי בחרדה קיומית.
"למה?" אני שואלת.
"ואם תתחרטי?" הן עונות.
"אז אני אתחרט".
אל תגידו לי לא להגיד שאני לא רוצה ילדים.
אני לא אומרת לכן שאתן לא רוצות לטוס בכדור פורח או שאתן לא רוצות לפתוח תוכנית חסכון, כי יכול להיות שבעתיד אולי תשנו את דעתכן.
ברור לי שההשוואה רחוקה מלהיות מדוייקת, אבל זכותי להצהיר הצהרה מבוססת, שנכונה לי, כפי שהיא נכונה לי, בלי שירמז שאבוי כמה שאני הולכת להצטער על ההצהרה הזאת.
הרי ברור שביום מן הימים כל הדחפים האמהיים שלי יצוצו ויציפו אותי ואני אפסיק להיות ילדודית ומרוכזת בעצמי, לא? אז זהו, שלא.

קרול רוסטי
איור מקסים של קרול רוסטי, תורגם באדיבות הדף המומלץ שולפת צפרניים

הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות

ליאור בצר סיכמה את העניין הזה מצויין כשכתבה בפייסבוק:
"ברור לי שזה לא מכוונה רעה, ושזו דרך מקובלת יחסית ולגיטימית בחברה ליצור סמול טוק.
אבל יש לי בעיה איתה, ואני פותחת את זה עכשיו.
כשאת.ה שואל.ת מישהי "למה את מחכה?", את.ה בעצם מניח.ה כמה הנחות שבכלל לא בטוח שהן נכונות לגבי האישה שעומדת מולך…."
לפוסט המלא של ליאור בנושא
אני יודעת שמי שמדבר איתי על הנושא הזה אוחז בשפע של כוונות טובות.
הרבה פעמים אלו אמהות או אבות שמאוד נהנים מחווית ההורות (מעולה!) ורוצים שאני אזכה גם בשפע שזה הכניס לחיים שלהם, לפעמים מדובר על אנשים שכל כך מעריכים אותי שחושבים שאני אהיה אמא מופלאה וחושבים שהגנים שלי שווים המשכיות. לפעמים מדובר על אנשים שהתרבות שהם גדלו לתוכה לימדה אותם שזו דרך התנהגות מקובלת ובסך הכל מדובר על גילוי אכפתיות.
אני לא מזלזלת בחשיבותה של הכוונה ולרוב אני גם עונה בלב פתוח ובנימוס, אני לא חושבת שהאנשים האלו הם הבעיה, הם סימפטום.
הסימפטום הזה מצביע על מחלה רחבה בהרבה:
המחלה שמפקיעה מנשים את הזכות על גופן, המחלה שהופכת את הגוף שלנו ומה שאנחנו בוחרות לעשות איתו (או לא לעשות איתו) לעניין הכלל, המחלה שמשרישה לנו שאנחנו צריכות לממש את הנשיות שלנו על ידי לידה, שזו כל מטרת הקיום שלנו.
המחלה שבסטנדרטים הכפולים שנשים מקבלות "הכי יפה טבעי!" (אבל שחלילה לא יבצבצו לך שיערות מהשחי או שתרדי מהעקבים), "תשקיעי בקריירה!" (אבל תלדי ילדים ותתעלמי מהעובדה ש80% מהבקשות לפטר נשים בהריון מאושרות)

צאו לי מהרחם

ילדים זה דבר נפלא ואני מכבדת את הבחירה של אנשים שונים להפוך להורים, בייחוד כשהם הקדישו לנושא מחשבה מראש ולא הביאו נפשות לעולם כי "זה מה שעושים".
אני חושבת שהגיע הזמן לכבד גם בחירות אחרות.
או במילים אחרות: צאו לי מהרחם.