להוריד את השאלטר.

הדבר הראשון שאני עושה בבוקר, מיד אחרי שאני פוקחת עיניים, זה לבדוק את הפייסבוק, אחר כך את המייל.
הרבה פעמים זה נעשה בחטף, בין התעוררות, לצחצוח שיניים, ליציאה לאימון, כך שאפילו שם אני נוטה לפספס לא מעט דברים.
אולי רואה, אבל לא מסתכלת.
ואני קצת חיה לי בעולם של רואה, אבל לא מסתכלת.
אני רואה אבל לא מסתכלת כשאני עם הנייד ביד כשאני הולכת ברחוב (גם אם הידיים שלי מלאות בשקיות כבדות וזה דורש יצירתיות לוליינית) או רוכבת על האופניים, אפילו כשאני יושבת על האסלה.
אני דואגת לגירויים מבוקר עד ערב.
אין רק לאכול או רק לרוץ או רק לעבוד או רק לדבר עם בן הזוג. אין אפילו רק לראות סרט, זה כבר לא מספיק. זה לראות סרט ולשחק בנייד במשחק התורן שהתמכרתי אליו.
ועברתי לחיות בעולם של מסכים, עולם שבו אני עושה המון כל הזמן, אבל לא עושה כלום באמת. אין לי זמן, אני לא מספיקה, אני לא מסיימת.

אז מה מוביל ג'אנקית – טכנולוגיה להתנתק לשבוע מחשמל?

אני לא אוהבת להרגיש מכורה, נזקקת.
התחלתי לשים לב לתסכול שעולה בי כשנגמרת לי הסוללה או שהאינטרנט בבית עושה בעיות, וזה הטריד אותי, זו היתה נורת אזהרה.
הנורה הזאת הפכה מהבהבת כשהתחילה לי דלקת באצבע תודות לגלילה האינסופית בגלגלת העכבר (לא שזה עצר אותי, כן? המשכתי עם אצבע אחרת).
וכמעט באותה מידה שאני לא אוהבת להרגיש מכורה, אני אוהבת לאתגר את עצמי.
נסיונות הגמילה שלי היו רבים ומגוונים, החל מלהתקין תוכנות מגבילות ועד לתת לאנשים להחליף לי את הסיסמה. אלו היו התנסויות מעניינות, אך קצרות.
לפני פחות מחודש קניתי את הספר של יובל אברמוביץ' "הרשימה" (רוצו לקנות!), הכנתי לי רשימת חלומות לתפארת ומתוכה בחרתי לי מספר חלומות שאני אתמקד בהם ב400 הימים שלאחר הכתיבה.
כשבוע לאחר מכן אני יושבת לי בהשקת הספר בצומת ספרים ויובל, המחבר, מבקש מאיתנו לשתף את החלומות שלנו ולהנות מהידע, הניסיון והתמיכה של חברינו להרצאה.
"אני רוצה להתנתק לשבוע ממכשירי חשמל. מהאור, מהנייד, מהמחשב, משיחות הטלפון, מהוואטסאפ, מהסמסים, ממוזיקה, מהטאבלט, מהמזגן, מהדוד, מהמקרר" (ועוד כמה דברים שחשבתי עליהם בדיעבד כמו מעליות ומכונת הכביסה – אבוי!) מכל מה שמרכיב את שעות העירות שלי בעצם. ידעתי שזה יצור חלל שיאפשר לי למלא בדברים חדשים, והייתי סקרנית.
"ומה את צריכה בשביל להגשים את זה?" הוא שאל.
"ככל הנראה בית לשהות בו בשבוע הזה. אני לא רוצה שזה ישפיע על בן הזוג שלי ואני חושבת שההרגלים שיש לי בבית יהפכו את כל הסיפור לבלתי אפשרי".
עלו הצעות מצויינות ואני כתבתי לי אותן במחברת תוך שאני מרגיעה את עצמי "יש לך 400 ימים לעשות את זה, זה בערך הדבר הכי מאתגר ברשימה שלך… מתישהו בהמשך".
אני סוגרת את המחברת ומגיעה לי הביתה מחוייכת.

אני מחפשת מישהי שתשמור לי על הבית והחיות לשבוע

היתה ההודעה הראשונה שקראתי בפייסבוק בבוקר שאחרי ההצהרה שלי בהשקה. חברה טסה וחיפשה מישהי שתשהה אצלה.
אני לא אלאה בהתלבטות שלי (בייחוד כשהבנתי שזה ממש מעכשיו-לעכשיו), אבל בסופו של יום השורות האלה נכתבו מהמרפסת בביתה בעיצומו של השבוע ללא חשמל כשארנב לבן ושמנמן נוחר לי בסמוך לרגל.

שכחתי לציין שעשיתי בייביסיטר לחולדה ולארנבים?

שכחתי לציין שעשיתי בייביסיטר לחולדה ולארנבים?

איט ווז מנט טו בי.

אז השארתי הודעה בנייד ובפייסבוק שאני לא אהיה זמינה

וקבעתי מראש עם כל האנשים והמקומות שהייתי אמורה לראות ולהגיע אליהם, סטייל שנות ה80' כזה.
ארזתי את החפצים שלי, הכנתי ספרים , המון דפים וכלי כתיבה והבנתי שאני יוצאת להרפתקה שבוודאות תעביר אותי איזה שיעור או שניים, אבל לא היה לי מושג עד כמה.

כמה דקות אחרי שהגעתי אני מחליטה ללכת לשוק הקרוב ולקנות לי פירות ליום-יומיים הקרובים.
אני בלי הנייד ומתלבטת אם לקחת אותו איתי בכל מקרה כבוי. מה, מה אם יהיה איזשהו מקרה חירום? אני מחליטה להשאיר אותו מאחור ויוצאת לדרך.
2 דקות זמן משוער לתוך ההליכה ואני בהתקף חרדה הולך וגובר. קשה לי לנשום (למרות שאני ממש משתדלת) וכל מה שעובר לי בראש זה שאני לבד. אין לי למי להתקשר. אני לא יכולה לכתוב בפייסבוק, אני לא רגילה לראות ככה את הרחוב ואני מתחילה להסתחרר מעט. מחורה.
"מה עובר עליך שי?" אני אומרת לעצמי, "את כזאת חזקה וזה מה שמרעיד את עולמך? להיות כמה דקות בלי נייד? מה כבר יכול לקרות?" ואני לאט לאט מצליחה להסתכל על הסיטואציה הזאת מבחוץ ואני בכלל לא אני והגוף שלי הולך לו לבד ברחוב והראש מלא מחשבות שנוזלות ומטפטפות וגולשות מכל הכיוונים והנשימה חוזרת לה בהדרגתיות ואני מצליחה לקחת אוויר ומרגישה שחזרתי לשפיות.
פחות משעה לניסוי ואני כבר שבר כלי, מה יהיה?

ולחיות שבוע בלי חשמל זה..

לחיות שבוע בלי חשמל זה ללכת לישון מוקדם, לא הרבה אחרי השקיעה, ולקום קצת לפני שהשמש זורחת. ביקיצה טבעית.
לחיות שבוע בלי חשמל זה להסתכל על השמש כדי להחליט לאן ללכת בשביל להגיע לים במקום להפעיל את הוייז.
לחיות שבוע בלי חשמל זה לרכב חצי שעה בשמש על האופניים כדי להשאיר לבן הזוג פתק – כי אי אפשר להתקשר (ואז לרכב חזרה).
לחיות שבוע בלי חשמל זה לא לאכול אחרי החשיכה ולאכול הכל בטמפרטורת החדר.
זה ללכת לדיזינגוף סנטר כדי לעשות פיפי, לחשוב מראש על זה שאני אעלה במדרגות הרגילות ולא הנעות ואז לחלוף על פני הדלתות האוטומטיות ולסנן קללה וחיוך ביני לבין עצמי.
זה ללכת ברחוב ולחשוב על לבקש מאנשים זרים חיבוק או לרצות לפטפט ולשתף, כי יש המון במה, אבל אין את מי ואיך.
זה להיות בתנועה יותר מחמש שעות ביום, ללכת, לעשות יוגה, לרוץ, לרכב על האופניים, כי אין באמת סיבה טובה לשבת.

ובעיקר, בעיקר, לחיות שבוע בלי חשמל זה להבין שטעיתי.
טעיתי כשחשבתי שה"רעש" החיצוני הוא מה שיצור אצלי שקט. לפעמים הרגשתי שהראש שלי ממש טרוד במחשבות או רעיונות וניסיתי להעביר את זה על ידי בריחה לטכנולוגיה, להסחת הדעת התורנית.
פתאום הבנתי שהראש שלי הוא קצת כמו ילד קטן שרוצה תשומת לב ואז המבוגרות מתעלמות ממנו.
הוא לא יושב בשקט, הוא עושה עוד ועוד דברים כדי לקבל יחס. וברגע שנתתי לו את המרחב להביע את עצמו, הוא פשוט נרגע.
טעיתי כשחשבתי שאני פשוט לא טיפוס חברתי.
אני סופר דופר חברתית, רק שהתקשורת כל היום עם אנשים מבעד למסכים מלאה אותי עד 0 מקום ביכולת להכיל או לשתף אנשים במציאות שלי.
טעיתי כשהייתי מרוכזת בדבר הבא במקום בדבר הנוכחי.
כשישבתי על הספה והסתכלתי בנייד כשדיברנו, במקום להסתכל לאהוב שלי בעיניים.

ולחיות שבוע בלי חשמל זה לראות מלא זריחות ושקיעות,
זה להתמודד עם ג'וק מעופף שהחליט להכנס לחדר כשאני בחושך מוחלט והבנה שאין לי את היכולת להוציא אותו החוצה במשך הלילה.
זה להבין, אחרי כמה ימים מאתגרים שאני לא לבד אף פעם, גם אם אין אנשים סביבי אני תמיד עם עצמי ותמיד יש לי את האנשים שאני אוהבת בלב ובמחשבות.
זה להבין שיש לי את היכולת להתמודד עם דברים שנראים לי בלתי אפשריים עד שאני עושה אותם.
זה לגלות שאני סופר-הירו אמיתית.

במובנים מסויימים אני יוצאת מהשבוע הזה שי אחרת.
שי שלא מתכננת להתנתק מחשמל לעולם ולעבור לגור במערה, אבל שי שבהחלט מבינה ויודעת מה חשוב לה באמת.